הרפובליקה העממית של סין

הרפובליקה העממית של סין הקרויה בקיצור סין העממית או רק סין היא המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם, למעלה ממיליארד ורבע תושבים. הרפובליקה העממית של סין הוקמה בשנת 1949.

סין העממית נמצאת במזרח אסיה, והיא המדינה הרביעית בשטחה בעולם. הרפובליקה העממית של סין גובלת עם 14 מדינות: קוריאה הצפונית, רוסיה, מונגוליה, קזחסטן, קירגיסטן, טג'יקיסטן, אפגניסטן, פקיסטן, הודו, נפאל, בהוטן, מיאנמר (בורמה), לאוס ווייטנאם.

הרפובליקה העממית של סין טוענת לבעלות על האי טאיוואן, הנמצא בשליטה של הרפובליקה הסינית, וכן מספר איים נוספים. המונח "סין היבשתית" בא לתת ביטוי להבדל בין שתי המדינות (ר' מפת מחלוקות טריטריאליות להלן).

המשטר הסיני הוא דיקטטורי. התאגדויות הנחשבות סכנה עבור המשטר כגון הפאלון גונג ותנועות לשחרור טיבט נרדפות על ידי השלטונות ומחבריהם נמנעות לעתים תכופות זכויות האדם.

כלכלת סין, נכון לשנת 2004, הינה השביעית בגודלה בעולם. למרות גודל כלכלתה, סין לא חברה בארגון המדינות המתועשות הן משום שהתמ"ג לנפש נמוך בהשוואה למדינות המפותחות והן מסיבות פוליטיות אחרות. בעקבות צמיחתה המדהימה של כלכלת סין בשנים האחרונות מומחים רבים טוענים שסין תהפוך למעצמה הגדולה בעולם בעוד כמה עשרות שנים ואולי לפני כן.

גאוגרפיה

הרפובליקה העממית הסינית היא המדינה הרביעית בשטחה בעולם. בסין יש מגוון רחב של נופים עם רמות ענק והרים במערב ושפלה במזרח. כתוצאה מכך, הנהרות זורמים ממערב למזרח. כל הנהרות נשפכים לאוקיינוס השקט.

רוב השטחים הראויים לעיבוד חקלאי נמצאים לאורך שני הנהרות המרכזיים - נהר הצַ'אנג-ג'יאנְג המכונה גם "יאנגצה" ונהר הְװַאנְג-הֶה  המכונה "הנהר הצהוב". כל אחד מהם היווה מרכז לתרבויות סיניות עתיקות. נהרות חשובים נוספים הם סי-ג'יאנג מקונג ברהמאפוטרה ואמור.

במזרח לאורח חופי הים הצהוב והים הסיני המזרחי נמצאים מישורים, המאוכלסים בצפיפות. החוף של ים סין הדרומי הוא הררי ודרום סין רוויה ברכסי הרים.

בכיוון מערב, מצד צפון יש מישור סחף ענק ומדרום לו מישור הרווי בהרים בעלי גובה בינוני הנושק להימלאיה, תוך כדי שהוא מכיל חלק מהאוורסט. דרום מערב המדינה גם כן מכיל רמות גבוהות, בעלות אקלים צחיח. שם נמצאים מדבריות גובי וטקלמקן. לאחרונה התעצם תהליך המדבור בסין, וסופות חול הפכו למחזה נפוץ באביב.

דמוגרפיה

באופן רשמי, הרפובליקה העממית של סין רואה את עצמה כמדינה רב לאומית המכירה ב-56 קבוצות מיעוטים. הרוב המכריע של הסינים משתייכים לקבוצה האתנית של ההאןומרכיבים 92% מאוכלוסיית המדינה. אף על פי שהם מהווים כ-92% מהאוכלוסייה, הם מרוכזים בערך בכמחצית משטחה של המדינה.

הרפובליקה העממית הסינית מנסה להגביל את אוכלוסיתה, והיא מאמצת מדיניות המעודדת משפחות עירוניות מצומצמות ומאפשרת רק ילד אחד למשפחות אלו. בכפר יש אפשרות להביא שני ילדים לעולם, בתנאי שהראשונה היא בת, היות שהבנים נחשבים למתאימים יותר לעבודה באזור כפרי. התוצאה היא ילודה סלקטיבית ונטישת תינוקות בנות.

המדיניות הזאת גרמה להולדת 115 בנים לכל 100 בנות, תופעה שאין דמיון לה ברוב ארצות העולם. הסינים מנסים להאבק בתדמית האישה ה"נחותה" ומצביעים על היתרונות שבלידת בת ואף מטילים סנקציות על הורים המנסים לברור את מין התינוק.

כדי לשמר את המיעוטים, מתירים שלטונות סין לבני מיעוטים להביא שני ילדים לעולם (ההחלטה ניתנת לפי השתייכות הגבר). השפה הרשמית של סין, שנלמדת בבתי הספר היא מנדרינית.

סין וישראל

ישראל הייתה מהמדינות הראשונות אשר הכירו בסין העממית מיד עם היווסדה. בתחילת שנות ה-50, נראה היה כי שתי המדינות יכוננו קשרים דיפלומטיים ביניהן אולם הקמת גוש המדינות הבלתי מזדהות וכינוסה של ועידת באנדונג ב-1955, סיכל סופית ניסיונות אלו. ממחצית שנות ה-50 ועד מחצית שנות ה-70, היוותה סין גורם עוין לישראל. היא תמכה תמיכה בלתי מסוייגת בעמדה הערבית והפלסטינית, אירחה נציגי אש"ף והעניקה לו שגרירות וטענה כי הבעיה במזרח התיכון תיפתר רק עם חיסולה של ישראל.

מותו של מאו ב-1976, יצר שינוי במדיניות הסינית כלפי ישראל ובין שתי המדינות החלו קשרים לא פורמאליים בעיקר בנושאי מסחר ותעשיית הנשק. לאחר שנים של גישושים, כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים מלאים בתחילת 1992. יחסים אלו נשארו טובים ותקינים עד היום, אם כי הם התערערו מעט בעקבות משבר הפלקון בין שתי המדינות בשנת 2000.